בוחרים בחיים

בוחרים בחיים

המחיר הנפשי שגובה הסגר והבידוד. גורם אי-הוודאות שמגביר את החרדה. ריאיון עם פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי על שם ליאור צפתי, במרכז האקדמי רופין

ראיינה: צופית גרינברג, מנהלת השירות הפסיכולוגי גולן

לצד המחיר הכלכלי של משבר הקורונה ומחיר החיים עצמם, מתרחש גם משבר נפשי אצל חלק מהמבודדים והנמצאים בסגר ארוך. כחלק מהשפעות התקופה, דובר גם על עלייה במצוקה הרגשית, בתחושות של חוסר אונים, בדידות ומחשבות אובדניות. האם אתה רואה לכך עדויות בשטח?

פרופ' בלז: "באופן כללי, אירועי לחץ יכולים להגדיל את הסיכון למיני מצוקות – קשיים נפשיים וגם מחשבות אובדניות. הקורונה מביאה אתה כמות גדולה של מאפייני לחץ במקביל. מלבד הקשיים הכלכליים והקשיים המשפחתיים, כשהיה בבידוד זמן רב והיעדר המסגרות, יש שני מאפיינים בולטים וקשים לנו כבני אדם והם תחושת חוסר השליטה וחוסר הוודאות.

"בדרך כלל, אנו יצורים שזקוקים מאוד לשליטה וודאות והקורונה מטלטלת שני מאפיינים אלו. אנו חשים חוסר וודאות לגבי 'מה יהיה מחר?', 'מה יהיה עם הסגר?' ואין לנו שליטה על מה שמתרחש. המאפיינים האלו ביחד מעלים מאוד את רמת המצוקה ולכך נוסף מרכיב, שבטח נדבר בו עוד בהמשך וזה ההקשר החברתי. אנו יצורים חברתיים שכל החלק הבין-אישי חשוב להם, בעולם, בכלל ובטח, בישראל. כל נושא הריחוק החברתי, הבידוד, ההתבוננות על האחר גם כעל מקור סכנה ולא רק כעל מישהו שאני יכול להיעזר בו, לכל זה יחד יש אפקט מאוד מאוד גדול.

"עכשיו, חשוב להגיד שמה שאנחנו רואים בעתות משברים גדולים, לאומיים ובין-לאומיים, כמו אסון התאומים, האנתרקס ואחרים, זה שבשלב האקוטי של המשבר, יש ירידה ברמת המצוקה הרגשית ובעיקר ברמת האובדנות. למה זה? כי כשמופיע משבר משמעותי חיצוני, אנחנו הופכים מאוד מלוכדים. מרגישים שיש משהו מבחוץ שאיים עלינו ולכן הקשיים הבין-אישיים שלנו, 'אני וחבריי', נהיים פחות משמעותיים. מול איומים מבחוץ, האיומים הפנימיים, אני והחרדה שלי, או הדיכאון, מאבדים קצת ממשמעותם.

"גם בישראל, הייתה ירידה בשיעורי האובדנות בחודשים מרץ-אפריל, השנה. אבל הצרה היא שכשחלק החריף של המשבר עובר, ואנחנו מגיעים להתמודדות עם משבר מתמשך, או עם ההשלכות, אז כבר יש עלייה מאוד גדולה של המצוקה. כבר אין את הסולידריות החברתית, כל אחד לעצמו ואז השילוב שבין האיומים החיצוניים לאיומים הפנימיים מגביר מאוד את רמת המצוקה וזה מה שאנחנו רואים בחודשים האחרונים."

שייכות, לכידות וסולידריות

היישובים בגולן מאופיינים בקהילתיות. בהתייחס לזה, האם יש לך הצעות להעלות את גורמי העמידות של חברי הקהילות?

פרופ' בלז: "שייכות, לכידות חברתית וסולידריות חברתית הם מגורמי החוסן המרכזיים ביותר שאפשר לדמיין, בהקשר של דיכאון וגם בהקשר של אובדנות. קהילה בה הפרטים מרגישים שהם חלק ממשהו גדול, שרואים אותם והם לא בודדים ומבודדים, היא קהילה שבאופן כללי הסיכון בה לאירועי אובדנות נמוך יותר. אבל אירועי משבר גדולים מטלטלים גם את תחושת הביחד הזו ולכן קהילה שתשכיל להעצים את החלק הסולידרי שמדבר על שייכות, ומראה את הקהילה כגוף אחד, ולא כפרטים בודדים, תוכל לבצע תהליכי מניעה. למשל, דיבור על נושא המצוקה בקהילה, אפילו נרמול ההבנה שמצוקה, דיכאון וחרדה לנוכח המצב הם סבירים. ראש מועצה שמדבר בעצמו על זה שהוא חווה קשיים ואיך הוא מתמודד אתם וקורא לאזרחים לבטא את המצוקה שלהם ולא רק להגיד 'אנחנו חזקים – אנחנו נתמודד'. סולידריות בין-אישית, שבה חברי הקהילה מתבוננים על החברים ורואים מי אינו כתמול שלשום, מי חווה שינוי לרעה שהוא משמעותי בתקופה האחרונה ויוצאים להושיט לו יד אקטיבית. לא להמתין שהוא יפנה, כי אנשים בדיכאון נוטים שלא לפנות, כיוון שחלק

"מהמחלה שנקראת דיכאון הוא האמונה השגויה שאף אחד לא יכול להבין אותי. לכן אי אפשר לצפות שאדם בדיכאון יפנה בעצמו.

"קהילה תומכת צריכה לפנות אל האנשים האלה, לדפוק להם על הדלת ולהציע שוב ושוב עזרה. בכלל, מחקרים שאנחנו מבצעים ומחקרים בעולם, שייכות, תמיכה חברתית ולכידות חברתית הם גורמי חוסן אדירים. קהילות מהחברה הדתית הן קהילות שבדרך כלל יש בהן סיכון מופחת יותר לאובדנות, בין היתר בגלל התחושה שאני חלק ממשהו גדול.

"חשוב להגיד שגברים מתאבדים פי ארבעה יותר מנשים, בין היתר בגלל שגברים משתמשים בשיטות יותר קטלניות. הם אימפולסיביים יותר, אבל בעיקר הרבה יותר קשה לנו, הגברים, לבטא מצוקה ולקרוא לעזרה. אנחנו מאוד מתקשים להגיד 'קשה לי'. האתוס הגברי השגוי, אך הקיים, הוא שהגבר צריך להסתדר לבד. מילדות אומרים לנו 'אם קצת קשה, אז נשברים?' ו'מה אתה בוכה כמו ילדה?'. הגברים למדו את זה לאורך השנים והם מתקשים מאוד לבקש עזרה ולפנות לסיוע ומכיוון שכך, לקהילה יש משמעות גדולה להתבוננות על הגברים בתוכה ולשאול מי מהם חווה איזה משבר כלכלי, חברתי, או ערכי ולפנות אליו באופן אקטיבי."

להקשיב לשכנע, להפנות

אם מישהו שנמצא במצוקה קורא ברגע זה את הכתבה, או בני משפחתו, מה אתה מציע להם לעשות?

"קודם כל, הנושא של האובדנות מורכב. התאבדות היא לא גזירת גורל. ניתן למנוע אובדנות. אם אנחנו נפגוש את האדם שנתקע עם מחשבות אובדניות, שסובל ממשבר ונוכל להושיט לו יד, להקשיב לו, בלי שיפוטיות, לשמוע את המקום שבו הוא נמצא, להפיג את הבדידות שלו, שהיא גורם מאד מאיין של מחשבות אובדניות, ייתכן שממש נוכל לסייע לו, כי זה בעצם הכאב הנפשי שהוא חווה.

"מאידך, חשוב לומר שלא כל התאבדות ניתנת למניעה ולכן לא כל מקרה של התאבדות הוא אשמתו של מישהו. לפעמים, אנחנו עושים את הכל ועדיין האדם שלפנינו לא מצליח לקבל את העזרה ולא מצליח להתמודד עם הכאב הנפשי. זה בלתי נסבל, זה כואב, זה קשה, אבל תחושת האשמה, שהרבה פעמים מלווה את המשפחה של אדם שהתאבד, אינה במקומה.

"בתשובה לשאלתך, אם אני חושב שמישהו בסביבתי נמצא בסיכון אובדני, או שמישהו עובר עליי, הדבר שאני צריך לעשות מחולק לשלושה חלקים:

1. להקשיב – אנחנו, כאנשים, צריכים שמישהו יראה אותנו, כל החיים, בלי קשר לאובדנות. כשאת הולכת הביתה, אחרי העבודה, את רוצה שבן הזוג שלך, או הילדים יגידו 'אה, ואו, צופית נשמע שעברת יום קשה, בואי שבי'. זה משנה את כל התמונה. גם את האדם האובדני, אנחנו צריכים לראות. הנטייה היא מיד להרצות לו 'תעשה ככה, לא ככה' והדבר הראשון שאנחנו מבקשים זה לפנות לאדם האובדני ולבקש שישתף במה עובר עליו, בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, בלי להיכנס לנעליו. רק לשמוע, רק להיות עדים. החוויה הזו היא חוויה של הפגת הבידוד. יש לזה אפקט אדיר.

2. לשכנע – צריך לשכנע אותו לפנות לטיפול 'אתה יודע, אנשים שנמצאים בדיכאון יכולים להרגיש אחרת. זה לא גזירת גורל להיות בדיכאון. יש טיפולים שיכולים לעזור לך לצאת מהמשבר הזה. הייתי רוצה שתבוא אתי ונוכל לראות ביחד איש מקצוע שיוכל לעזור לך'.

3. להפנות – לאדם שיוכל להתחיל לטפל, לשירותי הרווחה, לפסיכולוג קליני, לפסיכיאטר.

"אנחנו, כחברי קהילה, לא צריכים לטפל באדם שבסיכון אובדני. כן להקשיב לו ולהפנות אותו לאנשים שיודעים לסייע ולטפל. אם אתה חושש שמישהו נמצא במצוקה אובדנית, אל תהסס לשאול אותו. 'אתה יודע, אנשים שמרגישים כמו שאתה מרגיש, או אנשים שחווים דיכאון כזה, לפעמים יש להם מחשבות אובדניות - האם לך יש מחשבות אובדניות? האם אתה חושב לעשות לעצמך משהו?'. שאלות על אובדנות לא מכניסות מחשבות לאנשים לראש, ממש לא ואת זה המחקר אומר במפורש, אבל אם אנחנו שואלים באופן ישיר, זה הסיכוי הכי טוב לקבל תשובה. אם האדם מולי סובל ממחשבות אובדניות זה אומר שהוא בסיכון מוגבר ואנחנו צריכים לשמור עליו ולקחת אותו לאיש מקצוע שיבצע הערכה וייתן לו טיפול.

גם אנשים/משפחות, שמישהו מיקיריהן התאבד, סובלים מכאב נפשי גדול וגם להם יש דרכים לסייע – עמותת 'בשביל החיים' מפעילה קבוצות תמיכה למשפחות, בהן אפשר לעבד את הכאב הנורא ולעתים, אפילו להתאושש."

בכל מקרה של מצוקה: אגף הייעוץ והטיפול פה בשבילכם. בשעות היום - 04-6969735/781 ובשעות הערב, דרך מוקד המועצה - 3504*