קידום נשים בעסקים
אישה במקצוע יזמות בניה וניהול פרוייקטים הוא דבר לא שגרתי, אישה דתייה - על אחת כמה וכמה וכשאת אימא לשבעה ילדים, האתגר כפול ומכופל.
מיכל: "כל הקולגות שלי הם גברים. אין הרבה נשים במקצוע הזה, בטח לא נשים דתיות ועם גודל המשפחה שלי, זה הופך את הכול ליותר מורכב. זהו תחום מאוד תחרותי. יש אנשים עבורם זה שאני אישה מהווה יתרון אצלם ויש כאלה שזה מאיים עליהם. אני אישה עם כל הנשיות שלי, בתחום גברי.
קודם כול, מדובר במקצוענות ולא משנה אם אני אישה, או גבר. העולם הזה מאוד מחוספס, עם לא מעט אגו והבונוס הוא שאני לא במשחק של האגו. אני לומדת מכל אחד ולא נמצאת בתחרות עם אף אחד. אני מביאה את עצמי עם האישיות שלי, המהות שלי, המשפחה שלי, בטבעיות.
"הילדים שלי מאוד עצמאיים. אני לא נמצאת הרבה בבית, זה לא קל להם, אבל הם גאים בי. כלום לא היה קורה בלי דובי, בעלי, בן הזוג שלי, והחבר הכי טוב שלי. הוא תומך ודוחף ומפרגן ובנוסף גם הוא עובד עושה מילואים ומפקד כיתת הכוננות ביישוב. זה סוג כזה של טוטליות - אין לי חופשות לידה. כמובן, לא יעצרו שום פרויקט אם ילדתי ילד...
"הילדים יודעים שבשביל להיות ילדים מאושרים, הם צריכים הורים מאושרים. הם מאוד עוזרים ושותפים וגם הם מפתחים יזמויות משל עצמם, כל אחד בתחום שלו. הקטנים רוחצים מכוניות לפני פסח, אחד פתח בגיל 16 עסק של גינון ועובד בזה במרץ כבר שלוש שנים וכל אחד עובד עם השני. אחד כורך ספרים ותלה מודעות בבתי הכנסת ובבתי ספר. אפילו הבן הרביעי, שרק עכשיו חגג בר-מצווה, מצטרף לעזור להם ומרוויח את כספו. הם מנהלים את הכסף שלהם ומשקיעים אותו ומוציאים על מה שהם אוהבים".
אם גם ככה יש למיכל הרבה עבודה ומעט זמן, היא מנהלת במקביל קבוצת פייסבוק של מעל 9000 נשות עסקים ומשמשת אחת משש מנהלות של קבוצה שנקראת "דתיות עסקיות מדברות".
"קידום נשים בעסקים, פריצת גבולות ומעמד נשים זה דבר שמאוד חשוב לי. אני נמצאת בחברה גברית כל היום, ואנשים עצמאיים סובלים מהתופעה שנקראת "בדידות עסקית. הקבוצה הזו באה מפורמט, שאת אמנם עצמאית, אבל את לא לבד וכולן מתמודדות בסופו של יום עם אותן דברים. אני חושבת שאישה יכולה לעשות הכול, אבל אני מאמינה שאישה לא צריכה לבטל את הנשיות שלה בגלל שהיא מנהלת עסק בעולם גברי. בקבוצה הזו, שכבר מזמן לא כוללת רק נשים דתיות, אנחנו מעלות את האתגרים שלנו וחולקות את העצות. הקבוצה כבר לא רק וירטואלית, אנחנו מקיימות מפגשים, וועידות וכנסים ומכירות הרבה מנשות הקבוצה באופן אישי".
לבנות את הבית המאה בשנת החמישים לחידוש ההתיישבות בגולן, מה זה גורם לך להרגיש?
"אני רואה את עצמי כחלק מבוני הארץ ככה, באופן הכי פשוט ואמיתי. לבנות את הארץ וליישב אותה זו זכות שאין גדולה ממנה. לפני המקום העסקי והנשי, כשאני מגיעה לשטח ומגיע המיקרופייל ויוצקים יסודות ובטון, זה משהו שאני רואה בו זכות - בשביל זה אני פה.
"הסבים והסבתות שלי, שיש להם מספרים על הידיים ושרדו את אושוויץ, אם מישהו היה אומר להם שהנכדה שלהם תבנה בתים בארץ ישראל, הם לא היו מאמינים. זה מרגש אותי כל פעם מחדש ולבנות בגולן זה עוד יותר מרגש. אם הם היו יודעים שתהיה פה עוד פעם התיישבות משגשגת, שיגורו פה כמה דורות, סבים סבתות ובנים ובנות ונכדים ונכדות - זה שווה הכול".
"אני מעריצה את התשוקה שהיתה למייסדי הגולן. היום אנחנו מפונקים, יש לנו הכל. הם היו בלי חשמל ובלי מים כמו עם ישראל במדבר, הם היו צריכים להקים הכל מאפס. הגולן היה בור וחורבות – והם בנו הכל בידיים שלהם. לא היה פה כלום – לא בתי קפה ולא אוטובוסים ולא בתים ולא חימום ולא תשתיות. אנשים ויתרו על כל נוחות אפשרית שהיו יכולים לקבל- זו חלוציות שאין אותה כבר. אני מנסה לעבוד ממקום כזה של תשוקה ואני מרגישה שרק התחלתי."
אישה במקצוע יזמות בניה וניהול פרוייקטים הוא דבר לא שגרתי, אישה דתייה - על אחת כמה וכמה וכשאת אימא לשבעה ילדים, האתגר כפול ומכופל.
מיכל: "כל הקולגות שלי הם גברים. אין הרבה נשים במקצוע הזה, בטח לא נשים דתיות ועם גודל המשפחה שלי, זה הופך את הכול ליותר מורכב. זהו תחום מאוד תחרותי. יש אנשים עבורם זה שאני אישה מהווה יתרון אצלם ויש כאלה שזה מאיים עליהם. אני אישה עם כל הנשיות שלי, בתחום גברי.
קודם כול, מדובר במקצוענות ולא משנה אם אני אישה, או גבר. העולם הזה מאוד מחוספס, עם לא מעט אגו והבונוס הוא שאני לא במשחק של האגו. אני לומדת מכל אחד ולא נמצאת בתחרות עם אף אחד. אני מביאה את עצמי עם האישיות שלי, המהות שלי, המשפחה שלי, בטבעיות.
"הילדים שלי מאוד עצמאיים. אני לא נמצאת הרבה בבית, זה לא קל להם, אבל הם גאים בי. כלום לא היה קורה בלי דובי, בעלי, בן הזוג שלי, והחבר הכי טוב שלי. הוא תומך ודוחף ומפרגן ובנוסף גם הוא עובד עושה מילואים ומפקד כיתת הכוננות ביישוב. זה סוג כזה של טוטליות - אין לי חופשות לידה. כמובן, לא יעצרו שום פרויקט אם ילדתי ילד...
"הילדים יודעים שבשביל להיות ילדים מאושרים, הם צריכים הורים מאושרים. הם מאוד עוזרים ושותפים וגם הם מפתחים יזמויות משל עצמם, כל אחד בתחום שלו. הקטנים רוחצים מכוניות לפני פסח, אחד פתח בגיל 16 עסק של גינון ועובד בזה במרץ כבר שלוש שנים וכל אחד עובד עם השני. אחד כורך ספרים ותלה מודעות בבתי הכנסת ובבתי ספר. אפילו הבן הרביעי, שרק עכשיו חגג בר-מצווה, מצטרף לעזור להם ומרוויח את כספו. הם מנהלים את הכסף שלהם ומשקיעים אותו ומוציאים על מה שהם אוהבים".
אם גם ככה יש למיכל הרבה עבודה ומעט זמן, היא מנהלת במקביל קבוצת פייסבוק של מעל 9000 נשות עסקים ומשמשת אחת משש מנהלות של קבוצה שנקראת "דתיות עסקיות מדברות".
"קידום נשים בעסקים, פריצת גבולות ומעמד נשים זה דבר שמאוד חשוב לי. אני נמצאת בחברה גברית כל היום, ואנשים עצמאיים סובלים מהתופעה שנקראת "בדידות עסקית. הקבוצה הזו באה מפורמט, שאת אמנם עצמאית, אבל את לא לבד וכולן מתמודדות בסופו של יום עם אותן דברים. אני חושבת שאישה יכולה לעשות הכול, אבל אני מאמינה שאישה לא צריכה לבטל את הנשיות שלה בגלל שהיא מנהלת עסק בעולם גברי. בקבוצה הזו, שכבר מזמן לא כוללת רק נשים דתיות, אנחנו מעלות את האתגרים שלנו וחולקות את העצות. הקבוצה כבר לא רק וירטואלית, אנחנו מקיימות מפגשים, וועידות וכנסים ומכירות הרבה מנשות הקבוצה באופן אישי".
לבנות את הבית המאה בשנת החמישים לחידוש ההתיישבות בגולן, מה זה גורם לך להרגיש?
"אני רואה את עצמי כחלק מבוני הארץ ככה, באופן הכי פשוט ואמיתי. לבנות את הארץ וליישב אותה זו זכות שאין גדולה ממנה. לפני המקום העסקי והנשי, כשאני מגיעה לשטח ומגיע המיקרופייל ויוצקים יסודות ובטון, זה משהו שאני רואה בו זכות - בשביל זה אני פה.
"הסבים והסבתות שלי, שיש להם מספרים על הידיים ושרדו את אושוויץ, אם מישהו היה אומר להם שהנכדה שלהם תבנה בתים בארץ ישראל, הם לא היו מאמינים. זה מרגש אותי כל פעם מחדש ולבנות בגולן זה עוד יותר מרגש. אם הם היו יודעים שתהיה פה עוד פעם התיישבות משגשגת, שיגורו פה כמה דורות, סבים סבתות ובנים ובנות ונכדים ונכדות - זה שווה הכול".
"אני מעריצה את התשוקה שהיתה למייסדי הגולן. היום אנחנו מפונקים, יש לנו הכל. הם היו בלי חשמל ובלי מים כמו עם ישראל במדבר, הם היו צריכים להקים הכל מאפס. הגולן היה בור וחורבות – והם בנו הכל בידיים שלהם. לא היה פה כלום – לא בתי קפה ולא אוטובוסים ולא בתים ולא חימום ולא תשתיות. אנשים ויתרו על כל נוחות אפשרית שהיו יכולים לקבל- זו חלוציות שאין אותה כבר. אני מנסה לעבוד ממקום כזה של תשוקה ואני מרגישה שרק התחלתי."
מיכל: "כל הקולגות שלי הם גברים. אין הרבה נשים במקצוע הזה, בטח לא נשים דתיות ועם גודל המשפחה שלי, זה הופך את הכול ליותר מורכב. זהו תחום מאוד תחרותי. יש אנשים עבורם זה שאני אישה מהווה יתרון אצלם ויש כאלה שזה מאיים עליהם. אני אישה עם כל הנשיות שלי, בתחום גברי.
קודם כול, מדובר במקצוענות ולא משנה אם אני אישה, או גבר. העולם הזה מאוד מחוספס, עם לא מעט אגו והבונוס הוא שאני לא במשחק של האגו. אני לומדת מכל אחד ולא נמצאת בתחרות עם אף אחד. אני מביאה את עצמי עם האישיות שלי, המהות שלי, המשפחה שלי, בטבעיות.
"הילדים שלי מאוד עצמאיים. אני לא נמצאת הרבה בבית, זה לא קל להם, אבל הם גאים בי. כלום לא היה קורה בלי דובי, בעלי, בן הזוג שלי, והחבר הכי טוב שלי. הוא תומך ודוחף ומפרגן ובנוסף גם הוא עובד עושה מילואים ומפקד כיתת הכוננות ביישוב. זה סוג כזה של טוטליות - אין לי חופשות לידה. כמובן, לא יעצרו שום פרויקט אם ילדתי ילד...
"הילדים יודעים שבשביל להיות ילדים מאושרים, הם צריכים הורים מאושרים. הם מאוד עוזרים ושותפים וגם הם מפתחים יזמויות משל עצמם, כל אחד בתחום שלו. הקטנים רוחצים מכוניות לפני פסח, אחד פתח בגיל 16 עסק של גינון ועובד בזה במרץ כבר שלוש שנים וכל אחד עובד עם השני. אחד כורך ספרים ותלה מודעות בבתי הכנסת ובבתי ספר. אפילו הבן הרביעי, שרק עכשיו חגג בר-מצווה, מצטרף לעזור להם ומרוויח את כספו. הם מנהלים את הכסף שלהם ומשקיעים אותו ומוציאים על מה שהם אוהבים".
אם גם ככה יש למיכל הרבה עבודה ומעט זמן, היא מנהלת במקביל קבוצת פייסבוק של מעל 9000 נשות עסקים ומשמשת אחת משש מנהלות של קבוצה שנקראת "דתיות עסקיות מדברות".
"קידום נשים בעסקים, פריצת גבולות ומעמד נשים זה דבר שמאוד חשוב לי. אני נמצאת בחברה גברית כל היום, ואנשים עצמאיים סובלים מהתופעה שנקראת "בדידות עסקית. הקבוצה הזו באה מפורמט, שאת אמנם עצמאית, אבל את לא לבד וכולן מתמודדות בסופו של יום עם אותן דברים. אני חושבת שאישה יכולה לעשות הכול, אבל אני מאמינה שאישה לא צריכה לבטל את הנשיות שלה בגלל שהיא מנהלת עסק בעולם גברי. בקבוצה הזו, שכבר מזמן לא כוללת רק נשים דתיות, אנחנו מעלות את האתגרים שלנו וחולקות את העצות. הקבוצה כבר לא רק וירטואלית, אנחנו מקיימות מפגשים, וועידות וכנסים ומכירות הרבה מנשות הקבוצה באופן אישי".
לבנות את הבית המאה בשנת החמישים לחידוש ההתיישבות בגולן, מה זה גורם לך להרגיש?
"אני רואה את עצמי כחלק מבוני הארץ ככה, באופן הכי פשוט ואמיתי. לבנות את הארץ וליישב אותה זו זכות שאין גדולה ממנה. לפני המקום העסקי והנשי, כשאני מגיעה לשטח ומגיע המיקרופייל ויוצקים יסודות ובטון, זה משהו שאני רואה בו זכות - בשביל זה אני פה.
"הסבים והסבתות שלי, שיש להם מספרים על הידיים ושרדו את אושוויץ, אם מישהו היה אומר להם שהנכדה שלהם תבנה בתים בארץ ישראל, הם לא היו מאמינים. זה מרגש אותי כל פעם מחדש ולבנות בגולן זה עוד יותר מרגש. אם הם היו יודעים שתהיה פה עוד פעם התיישבות משגשגת, שיגורו פה כמה דורות, סבים סבתות ובנים ובנות ונכדים ונכדות - זה שווה הכול".
"אני מעריצה את התשוקה שהיתה למייסדי הגולן. היום אנחנו מפונקים, יש לנו הכל. הם היו בלי חשמל ובלי מים כמו עם ישראל במדבר, הם היו צריכים להקים הכל מאפס. הגולן היה בור וחורבות – והם בנו הכל בידיים שלהם. לא היה פה כלום – לא בתי קפה ולא אוטובוסים ולא בתים ולא חימום ולא תשתיות. אנשים ויתרו על כל נוחות אפשרית שהיו יכולים לקבל- זו חלוציות שאין אותה כבר. אני מנסה לעבוד ממקום כזה של תשוקה ואני מרגישה שרק התחלתי."